תנ"ך על הפרק - שמות כה - צרור המור

תנ"ך על הפרק

שמות כה

75 / 929
היום

הפרק

ציווי התרומה, תבנית הארון, תבנית הַשֻּׁלְחָן, תבנית המנורה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ׃וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ׃וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃וַ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב׃וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד׃וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי׃שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁקָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ׃וְכַפְתֹּ֡ר תַּחַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ׃וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויקחו לי תרומה. לפי שלמעלה אמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. לרמוז שאחר שירד השי"ת על הר סיני לתת התורה לישראל. היה רוצה לעמוד בקרב ישראל מצד חבתם. ומתאוה שיעשו לו מקדש מלך ובית ממלכה. ואולי חשב השם יתברך שישראל יעירו לבם ורוחם בהתעוררות חזק. ויאמרו מה היום מיומים. כי אחר שנתן לנו תורתו ומצותיו. למה לא חזר אל מכון שבתו אל השמים. אלא שהוא עומד ויושב בראש ההר. כי אולי הוא רוצה לעמוד בקרבנו ובקרב תורתו שנתן לנו. ולזאת ההתעוררות כתב למעלה ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו'. כי זה הפסוק הוא מיותר. ולא היה לו לכתוב אלא ויכס הענן ויקרא אל משה וגומר. ויהי משה בהר ארבעים יום. אבל הפסיק בפסוק ומראה כבוד ה'. לומר שנשתהה שם מדעת ומתאוה. בענין שיראוהו בני ישראל ויחשבו בלבם מה זה ועל מה זה. וזהו לעיני בני ישראל. וכשראה שעמד משה בהר מ' יום והשכינה נגד בני ישראל ולא העירו רוחם ונפשם. בא הוא עצמו ית' ואמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. ועשו לי מקדש וגו'. ויש לנו להודות לקבלה שמעשה העגל היה קודם המשכן. ולפי שמשה הרבה והפציר בתפלה ונאמר לו סלחתי כדברך. רצה הקב"ה לזכות את ישראל בעשיית המשכן לכפר על מעשה העגל. ולכן כמו שכתב בעגל ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב. כך התנדבו למשכן זהב וכסף ונחשת לכפר על מעשה העגל. ואם בשכר העבירה בא להם זכות המשכן. בשכר המצוה על אחת כמה וכמה. היינו דכתיב מור ואהלות קציעות כל בגדותיך. אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. כי לפי שחטאו ישראל ושבו בתשובה זכו במשכן. וזהו שאמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות. ולכן סמך בכאן עשיית המשכן לישיבת משה בהר מ' יום. ורצה לאחר מעשה העגל. כי ראוי היה שלא יכתבו. באלו אמרו מאחרין ולא מקדימין: ואמר ויקחו לי תרומה ולא אמר ויתנו לי. להורות לנו על מה שאמר דהע"ה כי ממך הכל ומידך וכו'. להורות לנו כי ענייני הצדקה והנדבה שאנו נותנין ומתנדבין לבדק הבית ולעניים. אין אנו נותנין. אלא לוקחים ומקבלים. כי מי הוא זה ואיזהו שיתן מתנה למלך המלכים. אחר שהכל שלו ולה' הארץ ומלואה. והוא בחסדו חונן לאדם טובות העוה"ז. ומפקידם אצלו דרך פקדון. ושיוציא מהן כל מה שירצה להכנת מזוניו ולכל צרכיו. בתנאי שיוציא הכל לעבודת יוצרו. ולא יתגאה לומר כחי ועוצם ידי וגו'. שאם יחשוב כן יחשוב שהכל שלו. ולא ירצה לעשות צדקה ממנו. כי יאמר אני טרחתי בו ביום ובלילה שינה בעיני אינני רואה. ומה לי לחסר ממוני לתת לאחרים. ולכן אמרו כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים. לפי שחושב כשאינו עוסק בתורה. שהשלחן וכל אשר בו הוא שלו. וזה היה חטא נבל הכרמלי. כמו שפירשתי במקום אחר שחשב שהכל היה שלו. ואמר איך אקח לחמי ושיקויי אשר טרחתי בהם. ואתנם לאיש אשר איני מכיר. ובזה היה כופר בהשגחת הש"י. ולכן נגפו ה'. אבל השלחן שאמרו עליו ד"ת הוא שולחנו של מקום. שבדברי תורה חושב ורוצה כי יד ה' עשתה זאת והכל שלו. והוא שולחנו של מקום ולא שלו. ואפתורא דרחמנא סמכינן. וזהו זה השולחן אשר לפני ה'. ואחר שהשולחן אינו שלי. למה ירע לבבי בתתי מלחמי לדל. אבל כשאין אומרים ד"ת על השלחן חושב שהכל שלו. ואין בשולחן הזה חלק לאלקי ישראל. וזהו צואה בלי מקום. כי אין חלק לש"י שנקרא מקום בזה השולחן. ולכן אמר איש ברתותא תן לו משלו. וא"כ למה ירע לבבך בתתך לו. וחסד גדול עושה לו הש"י כשרוצה להזמין לאדם איש טוב שיתן לו צדקה. וזהו ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. כי הוא מקבל ואינו נותן. אחר שהכל שלו. ולכן אמר בכאן ויקחו לי תרומה. ולא אמר ויתנו לי. כי הם אינם נותנים. אלא מקבלים ולוקחים לעצמם. לפי שכל מה שעושה בזה העולם. חוץ מהתורה והצדקה הכל עושה לאחרים ולא לו. כאומרו ועזבו לאחרים חילם. ואמר אל תתן לנשים חיליך. אבל התורה והמצוה הוא לבדו יעשה לכם. ולכן כתב בתורה במצות הלולב ולקחתם לכם. וכן וספרתם לכם ספירת מצוה. אבל כל שאר הספירות והלקיחות הם לוקחים ועושים לאחרים. וז"ש הלל מרבה בשר מרבה רמה. וכן כל שאר הקניינים הוא מרבה לאחרים. אבל בדברי התורה והמצוה הוא עושה לעצמו. וזהו מרבה ישיבה מרבה חכמה לעצמו. וכן בכל קנייני התורה אמר קנה לעצמו קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב. ואחר שבאלו הקניינים הוא מרבה לעצמו. א"כ הוא מקבל ואינו נותן. וא"כ יפה אמר בכאן ויקחו לי תרומה. ונא ויתנו. כי הם לוקחים לעצמם ואינם נותנים. ולכן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כי מי שלבו נודבו הוא רואה ומבין שהכל מיד השם ונותן הכל בשמחת לבו. ובמדרש הנעלם אמרו. כי ויקחו לי תרומה הוא מדבר על סוד הייחוד. שראוי ליקח שם ה' ולהעלותו בלבבו מעלה למעלה עד רום המעלות. שזהו בסוד ה' אחד. בסוד י' ספירות שנקראו תרומה תרי ממאה. כי כל אחת מהן היא במקום י'. י' פעמים י' הן ק' כנגד ק' ברכות. וזהו נאם הגבר הוקם ע"ל וזהו מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כי האיש הקדוש. בנדבת לבו ובמחשבתו לוקח זאת התרומה שהיא כנסת ישראל. ומוליך ומביא מעלה ומוריד מעלה ומטה ובד' רוחות העולם. עד שמייחד כל הדברים העליונים אלו עם אלו. וכל זה במלת זאת. וזהו וזאת התרומה וגו'. ולכן אמרו שמונה בכאן י"ג דברים זהב וכסף ונחשת וכו'. כנגד י"ג מדות. הם י' ספירות עם הג' הנעלמות אשר לא ידעו שמם. וכן תמצא כנגד זה שתקנו בישתבח י"ג מיני הודאה והם שיר ושבחה וכו'. ולכן אמר שם שאין להפסיק בהם. והמפסיק בהם בל יראה גאות ה'. ובאלו הדברים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואין להאריך בזה: אחכ"א ועשו ארון עצי שטים. הנה צוה בכאן תחלה. לפי שהתורה קדמה לעולם. והיא ראשונה לכל הדברים. ולכן כמו שבמעשה בראשית כתיב ויהי אור בראשונה. כן כתב בכאן ועשו ארון בראשונה. שבו התורה שנקראת אור דכתיב ותורה אור. ולכן לא אמר בכאן ועשית. כמ"ש ועשית מנורה ועשית שלחן. להורות שהתורה היא מונחת לכל באי עולם. וכל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. ולכן אמר בארון ועשו כולם ביחד. לפי שכולם יש להם חלק שוה בה אם ירצו. ואין להם דין הבתרים כמאמרם ז"ל. ולכן כתב בה חצאים. אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו. להורות כי התורה לא בשמים היא. ואינה שורה בגסי הרוח אלא בשפלים: וצפית אותו זהב טהור. לפי שהתורה יש בה זהב ורוב פנינים. מבית ומחוץ תצפנו. שצריך לב טהור ונקי לעסוק בה. בענין שיהיה האדם פיו ולבו שוים. בענין שיהיה תוכו כברו כמאמרם ז"ל. ועשית עליו זר זהב סביב. הוא סימן לכתר תורה העולה על הכל. ולפי שהתורה צריכה עוזרים ומסייעים. כאומרו שמח זבולון בצאתך. וכן אמר עץ חיים היא וגו'. ללומדיהם. צוה לעשות ד' טבעות ולעשות בדי עצי שטים. רמז למחזיקי התורה וללומדים בה שהם נושאים הארון על כתפיהם. וזהו בדי עצי שטים שהם נקראים בדים. כאומרם חרב על הבדים ונואלו. חרב על צואריהם של ת"ח שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמטפשים דכתיב ונואלו. לפי שאולי יחשבו שאחר שנקראו בדים שצריכין לעמוד כל אחד לבדו. לז"א שאינו כן כי לכן צותה התורה שיהיו ד' טבעות וד' בדים יחד. ולא יהיה אחד לבדו. כי אם יהיה לבדו יאבד חכמתו. וזהו ונואלו. כתיב אשר נואלנו ותרגומו דאטפשנא. ובזה יוכל לשאת הארון ולא באופן אחר. וזהו בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו לעולם. וזאת הבטחה גדולה לישראל דכתיב כי לא תשכח מפי זרעו. וזהו ונתת אל הארון את העדות. היא התורה שהיא עדי ותכשיט ועדות לישראל שבחר בהם מכל עם: ואמר ועשית כפורת. לפי שהיא כפרה לכל תולדותם. כאומרו בחסד ואמת יכופר עון. וכתיב אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה. ואמרינן בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בד"ת. שעולים על כל הקרבנות דכתיב זאת התורה לעולה וגו'. ולפי שידוע שהתורה לא נבראת אלא לעסוק בה תמיד. ואין כל אדם יכול לעמוד בזה. זולתי תינוקות של בית רבן שיש להם זה הכח. והם היו ערבים על אביהם במ"ת. וכשאין עוסקין בה הקב"ה נפרע מהערבים. דכתיב ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ולכן כתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. והם מבטלים גזרות רעות. כאומרו להשבית אויב ומתנקם. ואמרו ולשון רכה תשב"ר גר"ם. ראשי תיבות תינוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלים. לכן סמך בכאן ועשית שנים כרובים זהב. רמז לתינוקות ולילדים העוסקים בתורה. כי תרגום ילד רביא. בענין שהם יהיו מגינים על ישראל. וזהו והיו הכרובים פורשי כנפים וגו'. ולכן חזר לומר ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה. ואל הארון תתן את העדות שהיא התורה. להורות שאחר שהיו הכרובים עשוים בכפורת. יתן העדות בארון ולא קודם לכן. אחר שתכלית התורה בעבור הכרובים: אח"כ צוה ועשית שולחן ושישים שם לחם הפנים. להורות כי אם אין קמח אין תורה. ולכן צוה לעשות לשלחן בדים. שהם סומכים ועוזרים לתורה. והברכה מצויה מצד התורה. וסמך ועשית מנורת זהב טהור. להורות על נר מצוה ותורה אור ושאין שכר התורה הנאות ותענוגי העוה"ז. אלא הטוב הצפון לצדיקים לאור באור פני מלך חיים. וזהו ועשית מנורת זהב טהור. כי בסבת התורה תאיר אורך. והיא נר לרגלך בעלותך לראות את פני ה'. וזהו וששה קנים יוצאים מצדיה. וכולם יהיו מאירים אל נר האמצעי. וכולה מקשה בלי פרוד וחיבור. רמז לשם ה' אחד. ולפי שלכל זה צריך בית תלמוד ובית מקרא מלך לעסוק בתורה. ואמר בראשונה ועשו לי מקדש. ולא פי' סדר עשייתו. אמר בכאן ואת המשכן תעשה עשר יריעות. וכן ועשית את הקרשים. וכן ועשית פרוכת לסדר שם הארון והשלחן. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והוא מתנחם מרעתו ומתחרט וצריך כפרה. אמר ועשית את המזבח עצי שטים. להקריב עליו הקרבנות להקריבו לה' ולכפר עליו. זהו רמז הפרשה דרך כלל. וכן מצאתי כתוב שהשם יתברך צוה לעשות משכן ובתוכו ד' דברים רוחניים. ובראשם ארון העדות ועליו השכינה שורה. ומשם נמשכה אצילות ושפע נבואיי כאומרו ונודעתי לך שם. ואחריו השלחן ולחם הפנים. כדי שתהיה הברכה שורה שם כשכינה על הארון. ומשם נמשכה ברכה והצלחה לכל ישראל. כי איננה שורה על לא דבר. וזהו יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. בדברים שהם באסמיך. ואליהו גם אלישע לעד. על כן צוה אלהינו לתת לחם הפנים לפניו תמיד. ומשם תמשך הברכה על הלחם אשר על השלחן. ומשם תשרה על כל ישראל ועל כל מיני מזונותיהם בהתמדה. ואחר השלחן. המנורה אשר עליה ההשפעה. המאירה למשכילים להשכיל ולראות באור ה'. כי היא רומזת למנורת האור השמימיי. והשמן הזך להעלות נר תמיד. הוא רמז אל האצילות והשפע הבא מאור העליון. וז"ש המשורר אתה תאיר נרי וגו'. ואחריה מזבח הזהב מונח בינה ובין השלחן. הוא מזבח הקטורת להקטיר עליו קטורת סמים בבקר בבקר לפני ה'. ומסגולתו שהוא משמח הנפש והוא מזון לרוח ובהיותו משמח. הוא מסיר הכעס והחרון אף והנגף הנמשך ממנו. כאומרו ויתן את הקטורת ויכפר על העם. א"כ מאלו הד' דברים נמשכו ארבעה השפעות. מן הארון. השפעה ואצילות נבואיי תמידי אל משה. ומן השולחן ולחם הפנים. השפעת ברכה ורבוי מזונות ופרנסה. ומן המנורה ושמן המאור ונרות המערכה. השפעה שכלית מאירה ליושבים בחשך. ומן המזבח והקטרת. השפעה רוחניות להפיק הרצון האלהי ולהסיר הקצף ע"כ: ומלבד כל זה ענין המשכן וכל אשר בו הוא דבר גדול ועמוק. ורוב הדברים הנעשים בו היו מקשה. להורות על שם ה' שהוא אחד. ולכן אמר גם כן והיה המשכן אחד. אחר שהוא משכן ה' אחד. וכן המנורה היא פונה למול האמצעי. להורות שראוי לנו בכל פעולותינו לשאת עינינו לשמים. וכן היה מעשה המנורה מקשה זהב בלי פירוד לזה הערך בעצמו. וכן כל מדות המשכן וכל כליו וכל המספרים. הם דברים מכוונים ורמזים גדולים במספר שמות הקדש. ולמספר נ' שערי בינה ולשלשים מעלות. ואין להאריך בזה כי הם כבשונו של עולם. אלא שיש לך לידע דרך כלל שכל ענייני המשכן הם רמזים לדברים העליונים. ורמזים למעשה בראשית. כמו שאמרו במדרש ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך. א"ר עקיבה מה טעם אהבתי מעון ביתך. ששקול כנגד משכן כבודך. במשכן כתיב ויעש יריעות עזים. ובמעשה בראשית כתיב בראשית ברא אלהים את השמים וגו'. וכתיב נוטה שמים כיריעה. במעשה בראשית כתיב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ובמשכן כתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. במעשה בראשית כתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. ובמשכן כתיב ועשית כיור נחושת ונתת שמה מים. במעשה בראשית כתיב יהי מאורות. ובמשכן כתיב ועשית מנורת זהב טהור. במעשה בראשית כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף. ובמשכן כתיב והיו הכרובים פורשי כנפים. במעשה בראשית כתיב נעשה אדם בצלמנו. ובמשכן כתיב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. במעשה בראשית כתיב ויכולו השמים והארץ. ובמשכן כתיב ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד. במעשה בראשית כתיב ויברך אותם אלהים. ובמשכן כתיב ויברך אותם משה ע"כ. הרי כל מלאכת המשכן רמוזה במעשה בראשית. לרמוז כי לפי שבחטא אדם הראשון ובחטא העגל היו כל מעשה בראשית רפוים. וכמעט העולם היה מתמוטט. רצה הקב"ה לבראת עולם חדש. ולחזקו ולהעמידו על בוריו במעשה המשכן. וז"ש במאמר מה טעם אהבתי מעון ביתך. לפי ששקול כנגד בריאת עולמך. כי ענייני המשכן נתנו קיום לענייני העולם. ולכן הוצרך הכתוב לומר במשכן ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים. לקיים ולחזק ימי בראשית כמו שנפרש במקומו בעז"ה. ולכן כל הדברים הכתובים במעשה בראשית. נכתבו כנגדם במעשה המשכן. וכ"ז רמוז ביום הששי שבו נברא אדם הראשון ונתרחק. ובמשכן נתקרב אדם אחר כנגדו והוא אהרן. דכתיב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. וז"ש הוקם המשכן סתם למעלה ולמטה: ועוד רמזו בזה המאמר באומרם. כתיב במעשה בראשית ויכולו וכתיב במשכן ותכל. להורות כי כמו שבפרשת ויכלו השמים רמוזים כל ג' עולמות. עולם המלאכים. ועולם הגלגלים. ועולם התחתונים. ולכן כתב ג' פעמים ביום השביעי כמו שכתבתי שם. כן במעשה המשכן רמוזים כל הג' עולמות. עולם העליון הוא כנגד לפני לפנים. ששם הארון והכרובים שהם פורשי כנפים למעלה. כמו שכתוב במלאכים שש כנפים לאחד. עולם האמצעי הוא עולם הגלגלים. כנגדו היה השלחן והמנורה שהם כנגד ד' המאורות שמש וירח וככבים והשמים יריקו טל ומטר. להוציא לחם ולערוך שלחן בלחם הפנים. וזהו והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. עולם התחתונים הוא עולם ההויה וההפסד. כנגדו היה מזבח העולה ששם שוחטים ומקריבים הקרבנות. ולכן תמצא שהיה מקומו פתח אוהל מועד. דכתיב ואת מזבח העולה שם פתח המשכן אהל מועד. והכיור היה שם בין אהל מועד ובין המזבח ויתן שמה מים לרחצה. כי זה רמז לזה העולם שצריך האדם לרחוץ בו מטומאתו. לפי שהוא עולם המעשה. וכתיב רחצו הזכו והסירו רוע מעלליכם. בענין שיהיו מוכנים לבא אל עולם העליון. וז"ש שם בבואם אל אוהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו. ואם לא ירחצו בזה העולם שוב לא יאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים בזה העולם שוב לא יכון לנגד עיני. כי מי שלא טרח בע"ש לא יאכל בשבת. ולכן כמו שכתוב שם ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. שהוא רמז לכל ג' עולמות. כן אמר במשכן ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. שזה רמז לכל הג' עולמות. ולכן אמר ה' אהבתי מעון ביתך. משום ששקול כנגד משכן כבודך. ומשכן כבודו הם כל הג' עולמות. כי פעמים נמצא בעולם העליון. ופעמים בעולם הגלגלים. ופעמים מלא כל הארץ כבודו. כמו שרמזתי בפ' בראשית על מלת בצלמו. ולכן בזאת הפ' כלולים כל אלו הדברים. ארון וכפרת וכרובים. שהם כנגד עולם העליון. ואח"כ שולחן ומנורה. כנגד עולם אמצעי. ואחר כך מזבח העולה. כנגד עולם התחתון. שהיה פתח משכן אהל מעד. ואח"כ חצר המשכן. שהוא כמו התחלה ליכנס למשכן: ולכן אחר שכתב מזבח העולה שהיה נחשת. רמז שהיה מכפר על נחש הנחשת המפתה לאדם הוא יצר הרע. וצוה לעשות סירותיו לדשנו ולהסיר המותרות. וכתב מיד ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה מאה באמה. להורות שהעוה"ז הוא רחב מאד בתענוגיו. ויכול אדם לשוט בארץ ולהתהלך לארכה ולרחבה. ולפרוץ ימה וצפונה ותימנה ומזרחה בד' הפאות. וזה רמז שהיה לפאת נגבה מאה אמה. ועמודיו עשרים ואדניהם עשרים נחשת. לרמוז שיש לו סומכים ועמודים לסמכו עם עדרי חבריו. כאומרם אכול ושתה. וכן רודפים אחר השררה והאדנות להתפתות עם עצת נחש הנחשת. באופן שווי העמודים וחשוקיהם ותאוותיהם כוסף וחמדה. וכן לפאת צפון זאת המדה עצמה מאה באמה. לרדוף אחר העושר כדכתיב מצפון זהב יאתה. ורוחב החצר לפאת ים חמשים אמה עמודיהם עשרה. לרמוז שבזה המנין האדם הולך לימי הזקנה או קרוב להם והולך זה העולם ומתמעט לו. ואינו מוצא אלא נ' אמה לפאת מערב. לפי ששכינה במערב. וגם כן אינו מוצא עוזרים רבים כבראשונה. אלא עמודיהם עשרה ואדניהם עשרה. ובראשונה היו העמודים עוזרים. וכן לרוח מזרחה נ' אמה. להורות שהולך ג"כ ומתמעט. כשראוי לו לילך לאור באור החיים. ולפי שאז אינו מוצא כ"כ עוזרים. אמר בכאן עמודיהם שלשה ואדניהם שלשה. ולהורות על זה אמר שכל כלי המשכן וכל יתידותיו וכל יתדות החצר נחשת. לרמוז על נחש הנחשת. ואנו מקוים שיבא זמן שירחיק הצפוני מעלינו. ויביא משיח צדקינו ויקבץ גליותינו מד' הפאות ויכלו רשעי ארץ ד' המה קטני ארץ. כמוזכר בזאת הפ' במדרש השכם בפסוק וזאת התרומה וגו'. זהב כנגד גלות בבל. דכתיב ביה אנת הוא רישא דדהבא. וכסף גלות מדי. דכתיב ביה הכסף נתון לך. ונחשת כנגד מלכות יון. דכתיב ביה מעוהי ודרעוהי די נחש. ותכלת וארגמן וגו' ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום. דכתיב ביה מן האדום האדום הזה. וכתיב מי זה בא מאדום. שמן למאור זה מלך המשיח. שנקרא זית רענן זית זך. לפי שעתיד להאיר לישראל מתוך החשך. דכתיב לאמר לאסורים צאו וגו' וכתיב והלכו גוים לאורך. אבני שוהם ואבני מילואים כנגד ישראל. שנקראו אבן ישראל. וזאת האבן שראה דניאל דכתיב עד דאיתגזרת אבן וגו'. ואו"ה נמשלו לחרס דכתיב ושברה כשבר נבל יוצרים. והמשל אומר נפל כיפא על קדירה ווי לקדירה נפל קדירה על כיפא ווי לקדירה. ולכן נמשלו ישראל לצורים. דכתיב מראש צורים אראנו. לשבר נבלי חרש. ואז בונה ירושלים ה'. ויתקיים ועשו לי מקדש וגו':

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך